... אלא שהפנים שהתבוננו בי היו של אחר, ולאט לאט, בעודי נפעם, זיהיתי את פניו של גדול המורים של טיבט העתיקה; היו אלו פניו של ג'ה צונגקפה הגדול, כאן לפני, בדיוק כפי שרואים בהעתקים של הפסלים המקוריים שנוצרו לפני מאות שנים – לא היו אלו פנים יפים במיוחד, וגם לא מבט מיטיב במיוחד; לא היו הם מה שהיינו מצפים מפניו של מלומד גדול שחמלתו אינסופית. לא היו אלו פנים יפים ושלווים, כי אם מבט חמור סבר, עיניים חודרות, בתוך פרצוף קטן שניחן באף ענק, כזה של הבז, ואזניים רחבות, ארוכות. ומעל לכל – תחושה של כוח מהול בחמלה אדירה, חמלה שדורשת, חמלה של פעולה.

"היא לא כאן", הוא אמר בפשטות, "או שמא – על כל פנים, מה שאתה רואה כאן לפניך זה רק אני, אך יש ביכולתי לעזור לך בחיפושיך, ומוטל עלי לעשות זאת, שכן אתה הוא אדם שבזבז את חייו עד לרגע זה, ולבטח תמשיך ותבזבז את שאר חייך, אלא אם כן תפיק את הלקח משעוריך בגן."

כאן התנגדתי: "לא, לא בזבזתי את חיי. הייתי באקדמיה המלכותית, קבלתי שם תואר של האקדמיה, עם אות הצטיינות. בארצי אני אחד ממיליון; איש לא הרחיק לכת ממני!"

 "ואני חוזר ואומר כי בזבזת את חייך. מה התועלת שנייר זה, התואר מן האקדמיה, יכול להביא לך?"

 "אני יכול להפוך למומחה במשפטים, או ברפואה, או באיזה מקצוע רם ומכובד אחר, ולהרוויח את עושרי."

 "איזה עושר?" שאל הוא, והעמיד אותי על רגלי לפניו כקורא תגר. התפלאתי מעט לנוכח קומתו הנמוכה, והרגשתי מעט יותר בטוח בעצמי. 

"כשאני אומר עושר, אינני מתכוון לאיזה הון עתק; ברור לי, כמובן, שאין זו המטרה היחידה של חיי, שכן את זאת למדתי בקורסים שלקחתי בפילוסופיה. כאשר אני אומר עושר, כוונתי לאותה כמות סבירה של עושר שתביא רווחה לאדם ולמשפחתו." 

"וזה לא יהיה בזבוז של חייך, אם תהיה לך משפחה, בית נוח, פרנסה טובה, באופן הגון וסביר?" 

"לא, בוודאי שלא, לא יהיה זה בזבוז של חיים. חיים שכאלה יהיו טובים, ומלאים, ובעלי משמעות."

עם המלה "משמעות" הוא החל להחוויר, אפילו בחושך, וקיבע את עיני הבז שלו על שלי, ונדמה עוד יותר לבז עם אפו הגדול, ואחיזתו בזרועי. 

"אם כך לא יהיה זה בזבוז של חיים, לבלות את זמנך אך ורק בכאב וסבל, ולא לעשות דבר על מנת לחמוק מאותו הכאב והסבל?" 

הייתי מבולבל. "בוודאי שהיה זה בזבוז אילו אמנם היה הכל כאב וסבל, אלא שהחיים הם לא רק זה; יש יופי בחיים, יש בהם נוחיות; בית טוב, משפחה טובה, יחסם האוהב של יקירי, וקהילה של ידידים טובים." 

"אם כך אין זה כאב", אמר הוא, תוך שהוא מושך אותי לצידו בעקבותיו עת החל להלך לאורך הדשא אל עבר הקיר הצפוני, קרוב לשער, "אין זה כואב לשבור עצם, או לחתוך את ידך, או לאבד את אמך?" 

וכאן התחלתי אף אני, תוך שאני נזכר בכאב. "בוודאי שזהו כאב, כל אלו הם כאב, אלא שכאבים אלו הם לא כל מה שיש בחיים; כאבים אלו באים פה ושם, קורים בימים מסויימים, בשנים מסוימות, ולבטח קשה למצוא חיים של אדם כלשהו שמלאים הם אך ורק במכאובים אלו, ואשר הם נטולים לחלוטין איזה יופי או אושר." 

"איזה אושר?" שאל הוא.  

"איזה אושר!" שוב הייתי מופתע, שכן צונגקפה הגדול בהתגלמותו, איש נמוך ואינטנסיבי זה המהלך לצידי, לא נראה כלל כפילוסוף גדול, ותחושת אכזבה החלה לעלות בקרבי, לא רק בשל הופעתו, אלא גם בשל שאלותיו. "אושר – מה בקשר לאושרו של ילד, ילד שמח ומחייך?" 

"אהה, זהו אם כן הרעיון שלך של אושר, פניו של ילד שמח?" 

"כן", עניתי אני, "בוודאי. בדיוק פנים שמחות אלו! מי זה שיכול להכחיש את יופיים? מי זה שיכול לבוא ולקרוא לזה כאב או סבל?" 

הוא עצר, הפנה אותי לעברו, והתבונן בי בפנים שהכילו, כך נראה, כעס ורחמים כאחד. "ואותו הילד", הוא אמר, "אותו הילד, האם לא יראה הוא דברים נוראיים? האם לא יראה הוא, אם יאריכו ימיו, את הוריו מתים לפניו, את אביו ואמו היקרים? האם לא יראה הוא מלחמה, האם לא יראה שנאה ואלימות שיעוללו אנשים לזולתם, האם לא יראה אבדנם של כל יקיריו, אם יאריך הוא ימים, והאם לא יהפכו פניו, בהכרח, לפנים חסרי שיניים, חסרי אונים, פנים גוססים של איש זקן?" 

נרתעתי. "בוודאי, בוודאי שכל זה ייתכן ..." 

"ייתכן!" הוא כמעט שצרח עלי. "ייתכן? האם אין זה, למעשה, מאד וודאי, ושמא נאמר: מובטח!" 

"כן, נכון, מאד וודאי הוא שכל מי שהוא ילד כעת, מאושר ככל שיהיה, אמנם יראה דברים אלו, ויהפוך בעצמו לזקן, זקן סובל וחסר אונים". 

"אז איך יכול אתה לבוא ולומר כי פניו של הילד יפים הם?" הוא תבע בנחישות. 

"הרי זה ברור", התנגדתי אני, תוך שההתנגדות עולה בי בבטחון מוחלט וטבעי, מעומק ליבי. "ילד זה הוא אמנם שמח, וילד זה הוא אמנם דבר מה יפה, באותו הרגע, בשעה שהוא נראה לנו בתור שכזה. וגם אם יהיה הוא זקן אחרכך, ויחזה באימה ובחרון החיים, עדיין ברגע זה, בנעוריו, הריהו שמח ויפה." 

"אם כך עונג הוא", ענה הוא, ביתר עדינות והתחשבות, "עונג הוא ולא כאב, להחליק לשונך לאיטה, לעומקה, לאורך להבו של התער?" 

דימוי זה שוב גרם לי לרתיעה, אותה מחשבה של להחליק לשונך לאיטה לאורך להבו של התער. "לא, בוודאי שכאב הוא, עמוק יהיה החתך". 

"אך נניח", אמר הוא, "שהלהב מכוסה לו בדבש; נניח שהלהב חבוי מתחת לשכבה עבה של דבש, ואתה מלקק את הדבש, נהנה ממתיקותו החמה, מבלי שתדע שהתער טמון שם, ורק מאוחר יותר אתה נוכח לדעת שבשעה שלקקת דבש שסעת את לשונך?" 

"עדיין יהיה זה כאב, ולא עונג. קשה לדמיין כאב חריף מזה. אילו לקקתי את להב התער בעת שלקקתי הדבש, ושסעתי את לשוני  - היה זה כאב בלבד." 

"אם כך, מה שאתה אומר לי", אמר הוא עכשיו, בקול סמכותי, קול שעורר בי אותה הרגשה שהיתה לי בעת ששחקתי שחמט באקדמיה עם אחד מרעי, ויכולתי לשמוע בקולו שקרוב אני למַט, "מה שאתה אומר לי זה שליקוק דבש איננו עונג". 

"הדבש עצמו?" עניתי מייד, באופן אוטומטי, "זהו עונג".

"אך ליקוק של דבש אשר טמון בו התער שישסע את לשונך לגזרים – האם זהו עונג?" 

"לא, את זאת כבר אמרנו – זה איננו עונג." 

"אם כך, בשעה שהעונג מלווה בהכרח בסבל שגדול הוא ממנו לאין שיעור, האם נוכל אז לומר שאין הוא עונג כלל?" 

"אמנם כן," עניתי בשמחת נצחון. 

לגירסא להדפסה לחץ כאן